מערכות נגד כטב"מים מתוכננות בדרך כלל סביב ארבע פעולות מרכזיות: גילוי, זיהוי, עקיבה ויירוט.
כאשר האיום הוא כטב"ם בודד, מערכת המכ"ם או המצלמה האלקטרו-אופטית יכולה להתמקד במטרה אחת, לעקוב אחר מסלולה ולהעביר את נתוני המטרה למערכת היירוט.
נחיל כטב"מים משנה לחלוטין את הבעיה.
במקום מטרה אחת, המערכת נדרשת להתמודד עם מספר רב של מטרות קטנות ומהירות, המגיעות מכיוונים שונים, משנות גובה ומסלול, ולעיתים פועלות בתיאום.
כולם מדברים על בינה מלאכותית, עיבוד תמונה, מכ"ם ואלגוריתמים לסיווג מטרות.
אבל בין החלטת האלגוריתם לבין היכולת המבצעית של המערכת נמצא שלב נוסף, ולעיתים מתעלמים ממנו:
האלגוריתם יכול לדעת לאן להסתכל, אך המערכת המכנית עדיין צריכה להגיע לשם
מערכת עקיבה אינה קיימת רק בתוך מחשב.
בסופו של דבר, פקודה דיגיטלית צריכה להפוך לתנועה פיזית של:
- צריח EO/IR
- מצלמה מיוצבת
- אנטנת מכ"ם
- מערכת לייזר
- משגר
- אנטנה כיוונית
- או אמצעי יירוט אחר
המחשב יכול לחשב את מיקום המטרה בתוך זמן קצר מאוד, אך עליו לדעת גם היכן נמצא כל ציר מכני בפועל.
האם הצריח כבר הגיע לזווית המבוקשת?
האם הוא עדיין בתנועה?
האם קיימת סטייה בין הזווית שנדרשה לבין הזווית שהושגה?
האם רעידות, חופש מכני בתמסורת, תאוצה או שינוי כיוון גרמו לקו הראייה לסטות מהמטרה?
ללא תשובות מדויקות ומהירות לשאלות האלה, המערכת עלולה לחשוב שהיא מכוונת אל הכטב"ם, בזמן שקו הראייה שלה נמצא במקום אחר.
זהו בדיוק תפקידו של משוב המיקום.




