על שולחן המעבדה הכול נראה מצוין.
ה-GNSS זמין. הטמפרטורה יציבה. הרעידות נשלטות. ספק הכוח נקי. ה-IMU מחזיר נתונים בקצב קבוע, והמערכת יודעת בכל רגע היכן היא ולאן היא פונה.
אבל משימה מבצעית אינה שולחן מעבדה.
דמיינו כלי בלתי מאויש שנמצא כבר מספר דקות בתוך המשימה.
הוא מבצע תמרון. סל"ד המנוע משתנה. ספקטרום הרעידות משתנה יחד איתו. הטמפרטורה בתוך המערכת עולה. במקביל, קליטת ה-GNSS מתחילה להיפגע.
לרגע הכול עדיין נראה תקין.
אין הודעת FAULT.
ה-GNSS ממשיך לספק Position.
ה-Tactical IMU ממשיך לשדר נתוני תאוצה וקצב זוויתי.
מחשב המשימה ממשיך לקבל מספרים.
אבל עכשיו מתעוררת שאלה הרבה יותר חשובה:
לא איזה נתון קיבלנו – אלא על איזה נתון עדיין אפשר לסמוך.
וזה בדיוק המקום שבו מתחיל ההבדל בין IMU שנראה מצוין בדף הנתונים לבין Tactical Grade IMU שנבחר כחלק ממערכת שאמורה להמשיך לתפקד גם כאשר התנאים מפסיקים להיות אידיאליים.
Tactical Grade אינו נבחן כשהכול עובד
קל להשוות שני IMU בתנאי מעבדה.
אפשר לפתוח שני Datasheets ולהשוות:
- Bias
- Bias Instability
- Angle Random Walk
- Scale Factor
- Bandwidth
- Data Rate
- Operating Temperature
- Shock
- Vibration
כל אלה פרמטרים חשובים.
אבל מערכת מבצעית אינה פוגשת כל פרמטר בנפרד.
היא פוגשת אותם ביחד.
הטמפרטורה משתנה בזמן שהפלטפורמה רועדת.
הרעידות משתנות בזמן שהכלי מתמרן.
ה-GNSS עלול להיחסם בדיוק בזמן שהמערכת זקוקה יותר מתמיד למידע האינרציאלי.
ולעתים החיישן ממשיך לספק נתונים שנראים לגמרי סבירים גם כאשר איכות הפתרון הכולל כבר מתחילה להידרדר.
לכן אפשר להציע הגדרה מעט אחרת למונח Tactical Grade:
Tactical Grade IMU אינו נמדד רק ברמת הדיוק שהוא מסוגל להשיג בתנאים טובים, אלא ביכולת של המערכת להמשיך לקבל ממנו מידע שימושי וצפוי כאשר תנאי המשימה משתנים.









